סיווג מבנים בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן 1990 - ייעוד תכנוני, מושא הסיווג והיקף תחולתו של ערך הסף

סיווג המבנה הוא הקובע את ערך הסף שלפיו נבחן קיומו של רעש בלתי סביר לפי תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש״ן 1990. מאמר זה בוחן את מערך ההגדרות שבתקנה 1 ומראה כי חמשת הסיווגים נבדלים זה מזה בשני מישורים: המקור שממנו נקבע הסיווג, ומושא הסיווג. ארבע מבין חמש ההגדרות נשענות על התכנית החלה על המקרקעין, ולפיכך קביעת הסיווג אינה קביעה אקוסטית ואינה ניתנת לבדיקה חוזרת מתוך נתוני המדידה. מושא הסיווג נקבע במונח הפותח כל הגדרה, ומכאן מדרג בן שלוש רמות תחולה: האזור, הבנין והדירה. מבנה ב׳ ומבנה ג׳ נקבעים מייעוד האזור בלבד ואינם מותנים בקיומם של מגורים בבנין הנבחן; מבנה ד׳ חל על דירת המגורים ולא על הבנין, ולפיכך בנין אחד עשוי לשאת שני סיווגים במקביל. ערכי הסף של מבנה ג׳ ומבנה ד׳ זהים, וההבדל ביניהם הוא בהיקף תחולתם בלבד, ומשום כך שגיאה בהבחנה ביניהם אינה מתגלה בהשוואת ערכי הסף. הניתוח מוצג בשבעה עוגנים הנגזרים מלשון התקנות וממבנה מערך ההגדרות, ומהם נגזרים רשימת בדיקות לקביעת הסיווג והשלכות הסיווג על תחולת תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ״ג 1992, הנוקטות את אותה חלוקה משולשת.